|
|
עמוד:354
פעילותה של "חיבת ציון" בארץ ישראל מעוררת התנגדות לנוכח הפרעות ברוסיה בראשית שנות השמונים של המאה 19-ה ותחילתה של תנועת הגירה המונית ממזרח אירופה , הצטרפו רבנים רבים לקריאה להעדיף את העלייה לארץ ישראל על פני ההגירה לאמריקה , מחשש שבאמריקה יואץ תהליך החילון . ואולם הם לא נקטו עמדה חדמשמעית ביחס להצטרפות לתנועת " חיבת ציון , " שכן הם הסתייגו מהנהגתה החילונית . הם גם העלו ספקות באשר לסיכוייהם של המתיישבים בארץ ישראל לנוכח עוינות השלטון התורכי . היו גם רבנים שהתנגדו התנגדות חריפה לכל יוזמה התיישבותית בארץ ישראל , משום שזיהו בה ערכים שמקורם בתנועת ההשכלה , כגון מעבר לעבודה יצרנית ושוויון . לדוגמה , כאשר פנו חברי תנועת ביל ) ו" עמ' ( 328 לרב שלום דובער שנאורסון , האדמו"ר של חב"ד , הוא השיב כי יתמוך בהם רק אם יוסיפו לראשי התיבות של תנועתם את המשך הפסוק : " נלכה באור ה . "' התנגדותם של הרבנים לתנועת " חיבת ציון" נבעה גם מן החשיבות שהם ייחסו לקיום המצוות התלויות בארץ . מצד אחד , הם לא היו מוכנים לאפשרות שבארץ ישראל יקומו יישובים ללא מחויבות לשמירת המצוות . ומן הצד האחר , הם היו מודעים לכך ששמירת המצוות תיצור בעיה כלכלית קשה . לדוגמה : מצוות השמיטה מחייבת השבתה של העבודות החקלאיות למשך שנה , ושאלת קיומה בתקופת העלייה הראשונה גרמה לפולמוס הידוע כ"פולמוס השמיטה" ( ראו הרחבה . ( אחד הרבנים , ר' יהודה ליב אלתר , העלה ספק בנוגע ליכולת הכלכלית של הארץ לפרנס את העולים , כאשר עליהם למלא מצוות כה רבות , ובמיוחד " שנת השמיטה שהוא נסיון גדול . " חששו היה אף גדול יותר לנוכח השמועות על " כיתות הפריצים והרשעים שנתפשטו בארץ ישראל , " ולכן הוא התיר את העלייה רק למי שמתחייב לשמור על מצוות התרומות והמעשרות , שהן המצוות התלויות בארץ . בשנות התשעים של המאה 19-ה התברר כי הבעיה איננה התנהגותם החופשית של הביל"ויים בגדרה או שמירת מצוות השמיטה , אלא התחזקות המגמה החילונית ב"חיבת ציון . " משקלם של בני משה ( עמ' ( 345 בתנועה גדל , וגברה בה הפעילות התרבותית החילונית . על פולמוס השמיטה יכולתה של ההתיישבות בארץ ישראל להתקיים תוך שמירת המצוות התלויות בארץ עמדה למבחן בתרמ , ( 1889-1888 ) ט" שהייתה שנת שמיטה . בעולם היהודי פרץ פולמוס , שנודע בשם " פולמוס השמיטה , " והיו מעורבים בו רבנים בארץ ישראל ובתפוצות . חלק מהרבנים , כגון הרב מוהליבר ( עמ' , ( 324 פסקו שניתן למכור את הקרקע לנוכרים לזמן מוגבל ובאופן זה לעבוד את האדמה בשנת השמיטה , אך רבנים אחרים התנגדו לפתרון הזה . בין המתנגדים להיתר המכירה היו גם רבנים שתמכו ב"חיבת ציון" אולם סברו שההיתר בעייתי מבחינה הלכתית . אף בין חובבי ציון המשכילים היו שהתנגדו להיתר המכירה משום שלא רצו בעימות עם הרבנים , אך ברוב המושבות , כולל גדרה , נהגו המתיישבים על פיו . בשנות השמונים של המאה 19-ה עדיין חזק היה הרצון לשמור על האחדות בין המחנות ועל המכנה המשותף להם .
|
|