קראו את האגדה : בזמן החורבן , כשהבית הגדול עלה בלהבות אש , התמוטטו כל מוסדות הארץ , השמש שקעה בחשכה והארץ התעטפה באבלות ובקדרות אין קץ . כל היבול , העצים והנטיעות קמלו ויבשו ונפלו – לא רצו להמשיך ולתת פרי , בעיקר נפגעו שבעת המינים שנשתבחה בהם הארץ ושהיו פארה , וכשנפלו הארץ והבית הגדול – הורד הפאר מכל הארץ והיא נשארה שוממה וחרבה . כל העצים קמלו מלבד אחד , הזית , שנשאר עומד על תילו והמשיך לתת פירות . רטנו נגדו והתפלאו עליו שדווקא הוא , הסמל של ישראל , שדווקא הוא יבגוד – יישאר וימשיך לחיות , ולכן החרימו אותו והתרחקו ממנו . כשהרגיש הזית בדבר – בא אליהם והזמינם לבוא אליו . וכשבאו והסתכלו בו נוכחו לדעת שהוא כולו חלול "אני נאכל מבפנים נאכל מדמעותיי אע"פ שכלפי חוץ הרי אני גדל ונותן פירות . אתכם אני בצער ומתאבל אני אתכם . " כולם נדו בראשם לאות הוקרה , אולם הוסיפו ושאלו : רואים אנו את צערך ודמעותיך אולם למה נשתנית מאחרים ואינך נופל כמונו ? ענה להם הזית באנחה "להיקמל וליפול אינני יכול , אני סמלו של ישראל וישראל חי לנצח ואינו נחרב , לא קמל ולא נופל ואני כמוהו . " הרב ד"ר ש"ז ] שמואל זנוויל [ כהנא ...  אל הספר
עמותת חינוך ישראלי ע"ר