בשנת , 1913 שמונה חודשים לאחר שעלה מאוקראינה לארץ ישראל והתיישב בדגניה , התנדב משה ברסקי להביא תרופות לחבר חולה בשם שמואל דיין . בדרכו חזרה , הותקף על ידי קבוצת שודדים שרצו לקחת את הפרדה שלו . חבריו שנזעקו למקום גילו כי נהרג בירי רובה , ועל גבו נמצאו זוג סנדלים ומקל — סימנם של הבדואים לכך שברסקי נרצח בשל נקמת דם . קברו , בחורשת הזיתים שעל שפת הירדן , היה הקבר הראשון בקבוצה דגניה א . חברי הקבוצה , שחשו קרבה גדולה לברסקי , למרות הזמן הקצר שהיה איתם , כתבו מכתב להוריו : בינינו — בין עשרים צעירים וצעירות שיצאו מבית אבותיהם לארץ אבותינו בשאיפת יצירה להקים ולבנות בניין עתידנו — חי ועבד בנכם , אחינו משה ז”ל . זמן קצר , זמן של שמונה חודשים חי בינינו , והזמן הקצר הזה הספיק לקשור אותנו קשר נפשי בלתי נשכח לעולם . בנכם היקר יקר היה לנו ויקר יהיה זכרו לעם שלבניינו בארצו הקריב את כוחותיו הרעננים והרטיב בדמו את אדמתנו , אדמת אבותינו שבעדה אנו נלחמים . מרגישים אנו את צערכם . צערכם הוא צערנו ועמוק חרות הוא בלבותינו . התנחמו בזה שדם בנכם הגדיל והעמיק בנפשותינו את ההכרה והרגש , שבכוחם אנו עומדים במלחמתו ...  אל הספר
מכון שלום הרטמן

תכנית בארי - מכון שלום הרטמן