על פי המקרא , החופה הייתה חדר שחיפה על החתן והכלה והסתירם משאר הציבור . בתקופת התלמוד הייתה חופת החתנים מעין אוהל , או כיפה עשויה עץ שבנה האב לבנו . בימי הביניים עברו בחלק מן הקהילות לחופה בצורת טלית או אריג בד . מיום שקהילות אשכנז החלו לערוך את החופה תחת כיפת השמים – החלו משתמשים בחופה המיטלטלת המוכרת לנו גם היום . תחת השלטון הצרפתי באלג'יריה נהגו בעת החדשה להינשא בחתונה אזרחית בבית העירייה לפי החוק הצרפתי . טקס החופה היהודי התקיים בבית הכנסת , שקושט בנרות , בפרחים ובשטיחים – כל משפחה כפי יכולתה . אם נקבעו כמה חתונות לאותו היום , החלו בחתונה של המשפחה העשירה , אשר השאירה את הקישוטים לחתונות שלאחר מכן . בקהילות ספרד ( באירופה ברחבי האימפריה העותומנית , ובכמה בתי כנסת ספרדיים ותיקים בירושלים ) השתמשו בחופה קבועה עשויה מבנה בעל שלוש דפנות שמעליהן " גג , " והדופן הפנימית צמודה לקיר . בני הזוג נהגו לשבת תחת הטאלאמו ( כינוי למבנה שבנו לחתן ולכלה לקבלת הפנים ) ולקבל אורחים במהלך כל שבוע החתונה . באירן החופה עשויה טלית גדולה שהוחזקה בידי ארבעה גברים . אחת מבנות המשפחה החזיקה שתי חתיכות סוכר ו...  אל הספר
מכון שלום הרטמן

תכנית בארי - מכון שלום הרטמן