אור השמש נצנץ על פני הכינרת , ורוח קרירה נשבה . הקיץ כמעט נגמר , חשבה אורית בדיוק כשאמא שלה קראה לה לחזור משפת הים אל החגיגות . מכל כיוון אפשר היה לשמוע את הנגינה של ה’דולה’ ( תוף גדול אשר מתופפים בו בעזרת שני מקלות ) ושל ה’זורנה’ ( מעין כלי נשיפה גדול מעץ , ( והריקודים כבר היו בעיצומם . אורית חייכה כשראתה את תנועות הרגליים של הרוקדים — ואת המצטרפים החדשים שמנסים ללמוד אותן . מהר מאוד היא הגיעה אל שולחן האוכל , שם חיכו לה אמה ודודותיה — רחל וחגית . רחל הייתה עסוקה בהעלאת זיכרונות , כרגיל : “ הפעם הראשונה שפגשתי את הבת דודה שלי שרה הייתה כשהתחילו לחגוג פה את הסהרנה . זה היה לפני שלושים שנה בערך . העבירו אז את הסהרנה מפסח לסוכות . ” “ מפסח ” ? שאלה אורית . “ מה הסהרנה קשור לפסח ” ? רחל וחגית צחקו . “ הסהרנה יותר קשורה לפסח מלסוכות , ” אמרה חגית . “ בכורדיסטן היו חוגגים את הסהרנה בחול המועד פסח , בשביל לחגוג את המעבר מהחורף הקר לאביב הפורח . זה גם המשמעות של השם ‘ סהרנה’ — הפירוש של המילה הוא פיקניק , ארוחה בחיק הטבע . ” “ מה פתאום ” ? קטעה אותה רחל . הן תמיד היו קוטעות האחת את דברי השניי...  אל הספר
מכון שלום הרטמן

תכנית בארי - מכון שלום הרטמן