שירתי בצבא במוצב קטן ליד העיר רפיח שברצועת עזה . איתי במוצב שירתו עוד שתי חיילות וביחד הפעלנו חמ"ל ( חדר מבצעים . ( על המוצב שמרה מחלקה של חיילים מגדוד הסיור הבדואי , המורכב מחיילים שמוצאם משבטים בדואים בנגב . כאשר הייתי צריך להישאר במוצב בשבת , רחוק מהבית ובלי שיהיה מי שיחגוג איתי את השבת , הייתי מתפלל ומקדש לבדי , עובד בחדר המבצעים ומחכה שהשבת תיגמר ... לפעמים היה אחד החיילים הבדואים דופק בדלת חדר המבצעים ומבקש שאבוא לקדש לחיילי המחלקה שנשארו גם הם במוצב באותה שבת . כאשר הייתי מגיע לחדר האוכל הייתי רואה את כל החיילים במדי א' חגיגיים וכומתות על הראש ( במקום כיפות , ( עומדים ומחכים לקידוש , ורק אחרי שהייתי מקדש על היין היו הם מתיישבים לאכול . באחת הפעמים שאלתי את החייל שביקש ממני לבוא : " תגיד , למה כל-כך חשוב לכם שאני אקדש בשישי בערב ? הרי אתם בכלל לא יהודים , אז מה אכפת לכם " ? והוא ענה לי : " כשאתה עושה לנו קידוש , זה עושה בשבילנו שני דברים . קודם כול , זה מזכיר לנו את הטירונות . איך שהיינו מתרוצצים בבוץ ובחול שבוע שלם , עובדים כמו חמורים , ופתאום הגיעה השבת וכל התיזוזים היו נפסקים ...  אל הספר
מכון שלום הרטמן

תכנית בארי - מכון שלום הרטמן