| סיפור חיים באר " הילד הזה יהיה אנאלפבית" - אמר אבא והלך במטבח מצד לצד בכעס . הוא הסתכל על אימא , אבל היא אמרה לי : " אל תדאג . לבסוף זה יגיע . צריך רק הרבה סבלנות " . עברו ימי החנוכה ; רוב הילדים בכיתה כבר התחילו לקרוא , ואני עוד המשכתי 5 להסתכל על האותיות החדשות . לא הבנתי את הקשר בין האותיות ובין החפצים שאני מכיר : לכל חפץ יש צבע וריח . אבא החליט לנסות וללמד אותי לקרוא . הוא ישב ואמר : " חזור אחריי " ! וקרא : " חנוכה , חג האורים . " אבל לא היה קשר בין שלוש המילים לאש החמה של השמש בחנוכייה , לריח 10 הסופגניות המתוק , לפיל של אלעזר המכבי ... " אל תחלום" - צעק אבא בכעס . " חזור אחריי בדיוק . לא צריך להבין מה שקוראים " . הידיים שלו כבר היו אדומות מכעס . נכשלתי שוב ושוב . בפעם הרביעית או החמישית סגר אבא את ספר האלף-בית בכעס גדול , ואמר מה הוא חושב עליי . 15 בסופו של דבר אימא עשתה את הלא ייאמן . זה היה בשבת , בשעות אחר הצהריים , אחרי שאבא הלך לדרשה בבית הכנסת . היא ישבה לידי , קרוב . בידה היה הספר " רובינזון קרוזו" שאני כבר ידעתי בעל פה . היא קראה בספר לאט ויפה . ופתאום המילים התחילו לנס...  אל הספר
נטע-מטח