יעל , אני כותב אלייך משום שאין אדם בעולם הזה , שאוכל לומר לו את אשר מתרחש בי כעת . הרדיו מנגן ג'אז וזמרות שרות לקול קצב הליווי , כשהכול חי ומלהיב . גמרתי כרגע לקרוא ספר זוועה על השואה : " בית הבובות , " ואני חש בכל נשמתי את זוועות השואה האיומה הזאת . אני יודע שיהיו כאלה שיעקמו שפתיים , יגחכו בלבם , יאמרו : " תמהוני , " לשמע הדברים שאומר כעת . משום כך אומר אותם רק לך . לא אומר שאני מרגיש את אשר הם הרגישו , אותם נידוני מוות שחיו בצלו ללא כל תקווה , אולם אני חש זאת בכל האובדן והאימה הניבטים מעיניהם היהודיות , החכמות והיודעות לסבול כל כך , מאחורי גדרות מחושמלות . לעולם אינני שוכח זאת ! ביקרנו בבית שהוקם לזכר השואה בקיבוץ לוחמי הגטאות . הבטתי בתמונות והבנתי ! אחרים לא הבינו , לא תפסו ; אמרו שאי-אפשר לתפוס זאת . ולאחר מכן , כשחזרנו , צחקו והתנהגו כאילו לא קרה דבר . אני הבנתי , תפסתי וידעתי שאסור לשכוח [ ... ] אני מרגיש כי מתוך כל הזוועה וחוסר האונים , צומח ועולה בי כוח עצום להיות חזק ; חזק עד כדי דמעות ; חד כמו סכין ; שקט ואיום ; כזה רוצה אני להיות ! אני רוצה לדעת ששוב לא יביטו עיניים תהומיו...  אל הספר
מכון שלום הרטמן

תכנית בארי - מכון שלום הרטמן