כולנו רוצים לתת , אבל לא כולם יודעים איך . בקטע הבא נעשה ניסיון להתמודד עם שאלה זו פגשתי הרבה יהודים - אמידים ולא כל כך אמידים - שביקרו בישראל ותרמו כאן , אבל רק קומץ מהם הבין לאשורה את אמנות הנתינה . לא היה לזה שום קשר לגודל התרומה שתרם : יכולתי להבחין מיד למי היה איכפת באמת ולמי לא ; מי היה מעורב וביקש פרטים ; מי נתן בגלל כבוד אישי ולא מתוך עניין . לדידי , מה שמבדיל בפילנתרופיה בין מקצוענים לבין חובבים אינו גודל התרומה , אלא הסיפור האישי המסתתר מאחורי השאלות כיצד ומדוע הם תרמו . התורמים החכמים תמיד דואגים להתעדכן בתוצאות תרומתם ובשינויים שחלו בעקבותיה . בסגנון הנתינה , אם כן , טמון ההבדל . רובנו למדנו את חשיבות הנתינה מהורינו . אבל כמה מאתנו באמת למדו כיצד לתת ? כמה מאתנו התנסו באושר שבנתינה , ובקרבה החברית המיוחדת עד מאוד שהיא מעניקה ? ומי הגיע לרמת קרבה כזו שמאפשרת לו לתת ללא שמץ של תחושת התנשאות , או לחילופין - לבחור שלא לתת , בלא לחוש אשמה ? אמנות הנתינה היא משהו שיש ללמוד אותו ולפתחו . העברה של אותה אמנות לבאים אחרינו , כמו גם לסובבים אותנו , והערכה כנה של מסורת האחווה , המעורבו...  אל הספר
מכון שלום הרטמן

תכנית בארי - מכון שלום הרטמן