היום התעוררתי במצב רוח אומנותי במיוחד , ומיד כשסיימתי את חובות הבוקר הרגילות הוצאתי את קופסת הצבעים , בהחלטה שהיום אעשה את פריצת הדרך האומנותית של חיי . מתוך ניסיון להיות ממש מקורית החלטתי לצייר את העננים - דבר שהסתבר כטעות , מכיוון שהכדור הפורח שלנו עף במהירות , ואובייקט הציור שלי השתנה כל הזמן ... אחר כך החלטתי להתמקד בפסלון אפרילןני קטן , שקנה לי שאולי לא מזמן . לפחות הוא לא יזוז ... אבל , אחרי שעה של עבודה , כשהסתכלתי בפסלון ובציור שלי - התמלאו עיני דמעות , וזרקתי בכעס את הנייר . "די , אני לא מציירת יותר " ! הכרזתי בייאוש , והתחלתי לאסוף בכעס את הצבעים - כאילו שזו אשמתם . שאולי עזב את הספר שלו והרים את הנייר . הוא התבונן בציור באריכות . "יפה " , הוא פסק . "מה יפה " !? כעסתי גם עליו , "תסתכל בפסלון , זה בכלל לא דומה " ! שאולי הרים את מבטו מהציור . "את לא מבינה , זה בכלל לא חשוב ! אם היית מציירת את הפסל בדיוק , מה היה לנו ? עוד פסל ! אף אחד לא צריך עוד פסל בעולם ! לעומת זאת , כאן " , והוא הצביע על הציור , "יצרת משהו חדש , משהו שלא היה קודם בעולם " . ניגבתי את הדמעות והמשכתי לאסוף בשק...  אל הספר
קרן תל"י