|
|
עמוד:17
כְּשֶׁנַעֲמָה חוֹזֶרֶת מִבֵּית הַסֵפֶר הִיא תָמִיד הוֹלֶכֶת לְאַט . הִיא לֹא אוֹהֶבֶת לִהְיוֹת לְבַדָה בַּבַּיִת הָרֵיק . אַבָּא חוֹזֵר מְאֻחָר כָּל כָּךְ ! אֲבָל הַיוֹם נַעֲמָה כִּמְעַט רָצָה הַבַּיְתָה . מֵאֲחוֹרֶיהָ הִיא רוֹאָה אֶת הַכְּלַבְלַב הַשָׁחֹר שֶׁהוֹלֵךְ בְּעִקְבוֹתֶיהָ כָּל הַדֶרֶךְ . נַעֲמָה חוֹשֶׁבֶת : מָה יִקְרֶה כְּשֶׁאַבָּא יִרְאֶה אוֹתוֹ ? הַתְחָלָה אֶמְצַע אַבָּא וְנַעֲמָה נָסְעוּ לִקְנוֹת רְצוּעָה, קוֹלָר ושַׂק שֶׁל מָזוֹן לִכְלָבִים . אַבָּא הִפְסִיק אֶת הַוִכּוּחַ, וְלָקַח אֶת הַכֶּלֶב לְ"צַעַר בַּעֲלֵי חַיִים" . א וֹ סוֹף שֵׁם הַסִפּוּר 17
|
|